28.3.2011, יום שני, 20:42.

יש רגעים בתולדותיו של אדם שנחקקים בתוכו לנצח.

לעולם לא אשכח את הרגע ההוא.

המסע המשותף שלנו נפתח בקול שירה חרישי, צלול ומתוק להפליא.

זה היה הקול המתוק ביותר ששמעתי אי פעם.

ברגע הזה הזמן עמד מלכת. שום דבר לא היה חשוב כמו הנוכחות של שתינו באותו רגע.

 

עברה שנה.

היום יש לנו יום-הולדת.

 

מי שמכיר אותי יודע שאני לא אוהבת ימי הולדת.

בעצם האמת היא שזה לא לגמרי מדויק – אני לא אוהבת את החגיגה החיצונית של ימי ההולדת.

אני לא אוהבת את מה שימי הולדת הפכו להיות בתרבות שלנו, שאנשים הופכים את היום הזה לטקס, שבו הם מודדים כמה אוהבים אותם דרך תשומת-הלב, הברכות, הטלפונים והמתנות שהם מקבלים. אני לא אוהבת את הרעש שעושים סביב ימי הולדת.

 

אני דווקא אוהבת את השקט שבו.

בשבילי היום הזה הוא דבר כל-כך פרטי ואינטימי. נקודת ציון דרך משמעותית ומדויקת.

שאני רוצה להתבונן עליה בצלילות, לתת לה מקום מיוחד בלב שלי.

החגיגה החיצונית היא סתם הפרעה בשבילי.

 

אתמול לפני השינה סיפרתי לה את סיפור הלידה שלה.

היא היתה עייפה נורא אז זה היה בזמן הרגיעה שלה, כששכבנו מחובקות בתנוחת הנקה.

היא ליטפה אותי ואני הסתכלתי עליה.

ועלתה בי כמיהה חדשה ולא מוכרת – רציתי לדבר איתה. שיחה אמיתית כזאת. רציתי לספר לה על עוצמות החוויה שלי ברגע ההוא, והכי רציתי גם לשמוע ממנה איך זה היה אצלה. הלוואי שיכולתי.

משערת שכשהיא תהיה בת-שיח היא כבר לא תזכור. כמה עצוב בעצם.

אז שקעתי במחשבות על איפה היינו לפני שנה, ושאלתי אותה אם היא זוכרת.

היא המשיכה ללטף אותי.

 

קשה לי להאמין שעברה שנה.

 

שבמשך שנה שלמה, באינטנסיביות יומיומית, מתרחשת לצידי פעימת-חיים קטנה ומתוקה.

והיכולת האנושית שלי לעבד את כמות ההתרחשויות, הרגשות, המצבים והפרידות שאני חווה כמעט כל יום (כשלעיניי מתהווה כאילו מעצמה גורת-אדם, ובו בזמן נעלמת הפאזה הקודמת שבה היא היתה), היא לצערי מאוד מוגבלת.

 

ובכל זאת – עברה שנה שלמה.

והחלטתי לסכם אותה בשבילי, בכתיבת מדריך לאמהות לתינוקות בשנה הראשונה.

אז בקרוב אפרסם את המדריך הזה, ובינתיים קבלו סרטון וידאו שצילמו אותנו לפני 4 חודשים באירוע לתלמידים ובוגרים של מיתרים.

 

{ 0 תגובות }